חוק אי הסתירה
 
  חֹק אִי הסְתִירָה הוא חוק בסיסי בלוגיקה ובמטפיזיקה הקובע כי קביעה ח' תהיה לא נכונה אם נטען בה כי גם קביעה ט' וגם היפוכה, קביעה לא-ט', נכונות בו-זמנית. הפילוסוף אריסטו, שהוא מנסחו המקורי של חוק אי הסתירה, כותב כך ב"מטפיזיקה" 1005b:

אין זה אפשרי לאותה תכונה להשתייך ולא להשתייך לאותו דבר בו זמנית ובאותו יחס... אף אחד אינו יכול להניח כי אותו דבר הינו ואינו... ואם אין זה אפשרי לתכונות סותרות להשתייך בו זמנית לאותו עצם... ואם דעה הסותרת דעה אחרת מנוגדת לה, ברור כי אין זה אפשרי... להניח שדבר מסויים הינו ואינו בו זמנית וביחס לאותו עצם... ומכאן שכל אדם המדגים דבר כלשהו, מתייחס לעקרון זה כהנחה הראשונית, משום שזוהי מטבע הדברים נקודת המוצא לכל שאר האקסיומות

חוק אי הסתירה, וכמו כן חוק הזהות (או "א' היא א'") שחוק זה נובע ממנו, נחשב ליסוד הבסיסי והחשוב ביותר לחשיבה, לפילוסופיה ולהגות הרציונליסטית. חשיבותו נטועה בקביעה של אריסטו כי דבר אינו יכול להיות בו זמנית ובאותו מובן דבר אחר, שממנו משתמעת שלילה של פילוסופיה המבוססת על אקסיומות מיסטיות. חשיבות גדולה לא פחות יש לקביעתו של אריסטו כי זוהי אקסיומה בסיסית, "נקודת המוצא לכל שאר האקסיומות" ולא ייתכן שיהיה דבר, או שתהיה אקסיומה אחרת הקודמת לה. קביעה זו של אריסטו שוללת למעשה את התפישות השונות, מאפלטון ועד קאנט ויורשיו, כי קיים יסוד אפריורי לא טריוויאלי המוטמע באדם מראשיתו, כלומר, שישנה ידיעה או ידע הקודמים (וסותרים) את "חוק אי הסתירה" ו"חוק הזהות".

נכתב: ספטמבר 2005.