אפלטוניזם
 
  אַפְּלָטוֹנִיזְם או אידיאליזם אפלטוני הוא שמה של תפישה פילוסופית שיצר הפילוסוף אפלטון, לפיה המציאות אותה אנו תופשים בחושינו היא רק צילה של מציאות נעלה יותר.

תפישתו של אפלטון
אפלטון משתמש ב"המדינה" בשלושה דימויים ומשלים כדי לבאר את תפישתו. תחילה (ספר שישי, 508d) הוא מדמה את הנשמה לעיניים, הרואות רק דברים המוארים באורה של השמש, וגורס (מפי סוקרטס, המדבר כאן בשמו של אפלטון):

החל השוואה זו על הנשמה באופן זה. כאשר היא ממוקדת במקום שבו האמת והמציאות זוהרים, הנשמה תופשת ומבינה אותם, ונראית כאילו יש בה הגיון; אבל כאשר היא פונה למקום המעורב באפלה, עולם הדברים המתהווים וחולפים, היא רק מחווה דעה, ועוקצה מוקהה, והיא נעה בדעותיה מכאן לכאן, ושוב נדמה כאילו היא נעדרת הגיון.

לתפישתו של אפלטון, כאשר הנשמה פונה אל האור, שהוא האמת, היא מבינה את הדברים על בורים, אך הבנה כזו אינה אפשרית ב"עולם הדברים המתהווים וחולפים" אלא רק בעולם האוניברסלים—המהויות הנצחיות והבלתי משתנות.

מעט מאוחר יותר, בתחילת החלק השביעי של "המדינה" מביא אפלטון את "משל המערה" המפורסם:

בני אדם חיים במערה תת-קרקעית, שפתחה לעבר האור המתפזר בכל רחבי המערה. כאן היו מילדותם, ורגליהם וצווארם כבולים בשלשלאות כך שאינם יכולים לזוז, והם יכולים רק לראות את מה שניצב לפניהם, בגלל השלשלאות המונעות מהם לסובב את ראשם. מעליהם, במרחק, בוערת אש, ובין האש והאסירים יש שביל העולה מעלה, ואם מביטים היטב ניתן לראות קיר נמוך בנוי לאורך הדרך, כמו מסך שלפניו מציגים אמני המריונטות את בובותיהם... [ואותם אנשים] רואים רק את צילם, או את הצל של אחרים [הכבולים לצידם], המוטל מן האש אל הקיר שמולם... עבורם... האמת תהיה לא יותר מצללי הדמויות החולפות

בית הכלא [המערה] הוא עולם החושים, אור האש הוא השמש... והמסע כלפי מעלה [בשביל התלול אל מחוץ למערה] הוא התעלותה של הנשמה אל עבר עולם ההגות... העולם של אידאת הטוב מופיע רק בסוף [אחרי התרגלות ממושכת], וניתן לראותו רק במאמץ... והוא המקור המיידי להגיון ולאמת אצל ההוגה, וזהו הכוח שלעברו האדם הפועל באופן רציונלי בחייו הציבוריים או הפרטיים חייב למקד את מבטו.

העולם הממשי, גורס אפלטון, הוא אשליה, צל על קיר המערה. תפישה אמיתית של העולם, שלא כצללים, תיתכן רק כאשר נשמת האדם תשתחרר מכבליה ובכוח המחשבה תתעלה ותוכל לראות את הדברים כפי שהם "באמת".

מעט מוקדם יותר, בסוף החלק השישי של "המדינה" (החל ב-509c-d) מציג אפלטון את המשל המפורש מכולם, משל הקו המחולק:

דמיין שישנם שני כוחות שליטים, ושאחד מהם שולט בעולם הנתפש ואילו האחר בעולם הנראה... עתה, טול קו שנחצה לשני חלקים לא שווים, וחלק כל אחד מהם שוב באותו יחס. הנח ששתי החטיבות העיקריות הן תחום הנראה ותחום הנתפש. עתה, השווה בין שתי תת-החלוקות בהתייחס לבהירותן או אי בהירותן ותמצא שהקטע הראשון [א-ב] של חלק הנראה כולל דימויים... צללים, ובחלק השני, השתקפויות במים ובגופים חלקים ומלוטשים...

לכל אחד מהחלקים דרגה שונה של אמת, והעותק ביחס למקור הוא כמו תחום הדעות [החושים] ביחס לתחום התפישה... ישנן שתי חלוקות משנה [בתוך תחום התפישה], שבנמוכה שבהן הנשמה משתמשת בדמויות שנתפשו בחלק הנראה [החושי] ובמקום להתעלות היא נופלת לעבר הקצה השני; ואילו בחלק הגבוה יותר, הנשמה עוברת אל מחוץ להשערות ועולה אל העקרון שהוא מעבר להשערות, ואינה משתמשת בדימויים מהעולם הנראה, אלא ממשיכה רק ובאמצעות האידאות עצמן.

[תלמידים באקדמיה] למרות שהם משתמשים בצורות נראות ודנים בהן, הם אינם חושבים עליהם אלא על האידאלים שאותם הן מזכירות; לא על הצורות שהם מציירים, אלא על הריבוע המוחלט והעיגול המוחלט, וכן הלאה—הצורות שהם יוצרים, שהן רק צלליות והשתקפויות במים כשלעצמן, מומרות על–ידם לדימויים, אך למעשה הם מבקשים להבין את הדברים עצמם, אותם ניתן לראות רק בעין המחשבה.

אפלטון מדמה כאן את העולם הנראה להשתקפות, קירוב משוער של הדבר האמיתי, ואילו עולם האידאות, אותו ניתן לתפוש באמצעות המחשבה, הוא הדבר האמיתי. הריבוע שאותו אנו מציירים מתייחס לריבוע האידאלי באותו אופן שבו העולם הנראה מתייחס לעולם הנתפש, עולם האידאות.

ההבחנה המרכזית בין עולם החושים לעולם האידאות, היא בין הדבר המסוים לאידאה שאינה קשורה בו וקיימת במנותק ממנו. המסויים, הפרטיקולרי, או המושג הנבנה על בסיס מספר רב של דוגמאות מסוימות כמו "כסא" או "שולחן" הוא תמיד נמוך יותר ומעוות במידה כזו שאין לו קשר לדבר האמיתי. האידאי, הנשגב והנעלה, אינו קשור בהכרח לדבר במציאות, הוא רעיון או תפישת הדבר.

התפתחות האפלטוניזם
התפישה האפלטוניסטית הפכה לזרם המרכזי בפילוסופיה של המתמטיקה, אך מחוצה לה הייתה שנויה לאורך כל השנים במחלוקת עזה. בניגוד למתמטיקה, העוסקת בהפשטות ולעולם לא בדברים קונקרטיים ופרטיקולריים, בהתייחס לעולם הממשי התגלע עימות בין שתי תפישות מרכזיות והופכיות: התפישה האפלטונית והתפישה האריסטוטלית.

הגישה הניאו-אפלטוניסטית
ממשיכיו של אפלטון באפלטוניזם התיכון (בערך משנת 150 לפנה"ס עד שנת 200 לספירה והניאו אפלטוניזם (משנת 300 ובעליות וירידות שונות עד היום) הוסיפו לרעיונותיו של אפלטון שכבות נוספות שנלקחו מדתות שונות (יהדות, נצרות, זורואסטריזם), מהשקפות מיסטיות רווחות, ומרעיונות סטואיציסטים.

הפיתוחים לתורת אפלטון טענו את ההבחנה שלו בין עולם האידאות הנעלה והעולם הנראה הנחות ממנו במשמעות מוסרית. תפישה נוצרית רווחת גרסה כי על האדם להכחש לעולם החומר, האשלייתי והבזוי, להתעלם מגופו ומצרכיו, ולהפוך ליצור רוחני בלבד. הקישור עם עולם האידאות והבנתם, שאצל אפלטון מושג באמצעות התעמקות מחשבתית, הומר פעמים רבות בהתעלות באמצעות התגלות האל, אקסטזה (או היסטריה) דתית, או רוח נבואית שנחה על האדם.

במאה השמונה עשרה נדחו הרעיונות הניאו-אפלטוניסטיים על–ידי רבים מהוגי עידן האורות, אך אומצו מחדש ביתר שאת על–ידי האסכולה ההיסטורית הגרמנית, שביניהם בלטו במיוחד הגל וממשיכו מרקס. הפילוסוף עמנואל קאנט טען כי אידאות מסוימות מצויות בנו אפריורית—היינו, עוד לפני שאנו למדים דבר על העולם.

רעיון זה אומץ על–ידי הגל, שהוסיף תיאוריה שגרסה כי ידיעת האמת המוחלטת אפשרית, אך רק באמצעות סוג מיוחד של אנשים שלהם היא נגלית, וביניהם הוא עצמו. מרקס הוסיף ופיתח את הרעיון בטענו כי לא רק שהאמת והמציאות הממשית נגלתה לו, ההתפתחות הדיאלקטית של ההיסטוריה (זאת על–פי תפישתו של הגל), תביא לכך שמציאות זו תחשף לעיני כל. רעיון זה היה חידוש משמעותי, כיוון שהניח כי האידאות אינן מציאות נשגבת, נתפשת בלבד, המנותקת מהמציאות הנראית, אלא שהן טמונות בתוך המציאות הנגלית.

לפי מרקס, התפתחות התודעה תאפשר לאדם להשתחרר מן התודעה הכוזבת שלו, הגורמת לו לחשוב שבניין העל הוא המציאות, והוא יצליח לראות את המציאות כהווייתה. במלים אחרות, תהליך החשיבה וההגות לא יחשוף בפני ההוגה את האידאות שמעבר למציאות, אלא יאפשר לו להפסיק לראות צללים על קיר המערה ולהבין את המציאות כהווייתה. יתר על–כן, הבנה זו לא תהיה מיוחדת לקומץ יחידי סגולה בעלי כישורי חשיבה מפותחים, אלא תוענק לכל אדם ברגע שישתחרר מהתודעה הכוזבת.

הגישה האריסטוטלית
מול תפישות אלו של האפלטוניסטים והניאו-אפלטוניסטים ניצבה בדרך כלל גישה הופכית, שרבים נוהגים לראות באריסטו את אביה הקדמון. בגישה האריסטוטלית, המציאות היא אחת ואין בלתה והדרך היחידה לקנות ידע אודותיה, כל כמה שידע זה עשוי להיות פגום, היא באמצעות החושים.

על–פי תפישתו של אריסטו, אין טעם לחתור לגילוי האמת האחת והיחידה. זו מטרה שאינה כפי יכולתו של אדם, וכל טענה להשגתה תהיה במקרה הטוב מפוקפקת. השאיפה, לפיכך, צריכה להיות השגת יעד פשוט יותר של "אי-סתירה"—ידיעה חלקית ומוגבלת, שעל בסיס הידע המצוי ברשותנו אינה נסתרת.

אריסטו גרס כי הידע שלנו על העולם ניתן להשגה רק באמצעות חשיבה לוגית על בסיס ידע שנקנה באמצעות החושים ביחס לעולם. בניגוד לתפישת המתודה המדעית, המבוססת במידה רבה על תפישותיו, לא סבר אריסטו כי יש הכרח בניסוי ובבחינה של המציאות, אך הגישה הבסיסית שלו, הדוחה התייחסות למה שאינו חלק מהעולם הנראה, הפכה לבסיס אסכולות החשיבה הרציונלית על גלגוליהן השונים.

האמפיריציזם והמדע המודרני אימצו את הגישה האריסטוטלית ודחו את הגישה האפלטונית. על־פי התפישה המדעית, ועל פי החשיבה המערבית בכלל, גם אם ישנה מציאות שמעבר למציאות, או שקיים עולם של אידאות, כל עוד לא ניתן לתופשן ולאשש את מציאותם באמצעות בדיקה, ניסוי, חושים, מכשירים, וכיו"ב, אין הם יכולים להיות מושא עיסוק ומקומם בתחום האמונה האישית.

נכתב: אוקטובר 2005.
 
 
רשימת תגובות (9)
 
 
ובכל זאת
9/9/2010
נכתב על ידי איתי

האדם מסוגל לתפוס את ה"טוב", הוא יכול להגיד שהמשמעות או ההשלכה של ה"טוב" הוא שיש לרדוף אחריו למוצאו ולקדמו והוא עדיף על ה"רע". למרות שזהו מושג שאינו ניתן לאישוש או הוכחה, הוא משותף לכל בני האדם, נראה לי קצת מצחיק לסכם אותו ב"אמונה אישית".
ושנית, ההנחה שאין "אני" היא בלתי נתפסת מחד גיסא
ואינה פתוחה למדידה או תפיסה מאידך גיסא
איך האריסטוטלים מתמודדים עם הטענה הזו?
 
 
 
 
טוב ורע הן הגדרות מוסריות
10/9/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

אם אתה אומר שהאדם מסוגל לתפוש את הטוב ושהטוב הזה הוא בעל קיום חיצוני לו (כלומר, שהוא טוב באופן אבסולוטי) אתה נכשל בהנחת המבוקש: אתה מניח שיש אלוהים (כלומר, מקור של ההגדרה המוסרית) וכדי להוכיח זאת אתה מניח שיש אלוהים.

לא ברור לי כיצד הידיעה שיש אני מובחן קשורה לשאלה האם יש מציאות שמעבר למציאות. התוכל לבאר?
 
 
 
 
ואף על פי כן
10/9/2010
נכתב על ידי איתי

הטוב אינו בעל קיום "חיצוני", אלא פנימי אבל משותף לכל בני האדם, ולכן דורש התייחסות יותר רצינית מ"אמונה אישית".
אני כמובן מתייחס להגדרה כללית של טוב ולא לטוב ספציפי.

"כל עוד לא ניתן לתופשן ולאשש את מציאותם באמצעות בדיקה, ניסוי, חושים, מכשירים, וכיו"ב, אין הם יכולים להיות מושא עיסוק ומקומם בתחום האמונה האישית."

ה"אני" נמצא לפי הבנתי במקום מיוחד, לא רציונלי מצד אף פרט להניח שהוא לא קיים אבל אינו יכול "..להיות מושא עיסוק.."

נ.ב.
אתה יכול לבאר את המושג "הגדרה מוסרית", לא ברורה לי משמעות ההיגד

 
 
 
 
לגבי טוב ואני
10/9/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

לגבי "טוב" כדאי אולי לדון בזה בהתייחס לדברים שכתבתי בנושא כאן. הטיעון שיש "טוב" פנימי המשותף לכל בני האדם הוא הטיעון הדתי.

לגבי "האני" - מדוע לא רציונלי? אני כשלעצמי לעולם איני יכול להגיע לידי וודאות לגבי קיומי, אף שאני חש בכך באופן ברור, אבל אני בהחלט יכול לערוך בדיקות וניסויים ולהשתמש בחושים כדי לדעת שאתה קיים וגם להיפך.
 
 
 
 
הטוב והאני
11/9/2010
נכתב על ידי איתי

אני לא מוצא דרך טובה יותר להסביר את הכוונה שלי ל"מהות הטוב" אני רק אומר ש"טוֹב הוא דבר או מצב רצוי, מהנה, נחשק או כזה המוגדר כעדיף מבחינה מוסרית על דבר או מצב אחר. טוב הוא גם היפוכו של "רע"." מהווה מעטפת למהות של הטוב שנתפש בתפישה פנימית בלבד, ולכן איננו מהווה הגדרה אמיתית של הטוב.
ושוב מדובר על טוב כמהות ולא טוב ספיצפי (מוסר, תענוג וכו')
ובטח שלא קשור באופן כלשהו לשכר ועונש.

לגבי ה"אני", אני מתכוון כמובן להוכחה של דקארט בדבר וודאות ה"אני", "אתה" יכול להיות אלקטרודות שמחוברות לאזורי חישה במוח שלי או סתם טריפ מטורף של LSD. ה"אני" לעומת זאת לא יכול שלא להתקיים, עצם ניתוח תהליך העלאת הרעיון מוכיח את קיום ה"אני".

"-אני- חושב ש-אני- לא קיים, משמע -אני- חושב, משמע -אני- קיים"
עוד לא מצאתי הוכחה חזקה באמת לטענה המוניסטית-מטריאליסטית שאתה מציג, או הפרכה ראויה לשמה לדקארט.
 
 
 
 
דקארט?
11/9/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

ההוכחה של דקארט לא עומדת ויוצרת, בפועל, מעגל קרטזיאני, שהוא כשל לוגי בסיסי בו שתי טענות לא מוכחות נסמכות זו על זו כהסבר זו לזו.

דקרט טען כי התפישה הברורה והייחודית שלו, "אני יודע, משמע אני קיים" (במקור, ego sum, ego existo) היא המבטיח כי תפישה זו היא אמת. לפי דקרט, תפישת המציאות הברורה והייחודית שלו מובטחת על–ידי האל, שלא יניח קיום תפישה שגויה ומעוותת. עם זאת, עצם קיומו של האל נסמך באופן מובהק על הרעיון שקיימת תפישה ברורה וייחודית, דבר הדורש בהכרח קיומו של אל.

הבעיה בטיעון זה (שמהותו היא: א' כי ב' ולכן ב' כי א') היא שאין לו ולא יכול להיות לו אישור מחוץ למערכת שבה ניתן האישור. טיעונים המבוססים על עקרונות כאלו הם חסרי ערך.

במדיטציות III, 22 הוא אומר כך:
22. Itaque sola restat idea Dei, in quâ considerandum est an aliquid sit quod a me ipso non potuerit proficisci. Dei nomine intelligo substantiam quandam infinitam, independentem, summe intelligentem, summe potentem, & a quâ tum ego ipse, tum aliud omne, si quid aliud extat, quodcumque extat, est creatum. Quae sane omnia talia sunt ut, quo diligentius attendo, tanto minus a me solo profecta esse posse videantur. Ideoque ex antedictis, Deum necessario existere, est concludendum.

ובתרגום:
ונשאר רק רעיון האלוהים, שבו עלינו לשקול אם יש עוד משהו שלפיכך לא נובע מעצמי. את השם אלוהים אני מבין כחומר אינסופי, בלתי תלוי, כל-יודע, כל יכול שבאמצעותו אני וכל דבר אחר קיים נוצרו. וכל התכונות האלה הן כה גדולות שככל שאני מהרהר בזה כך נראה לי פחות שאני לבדי הגיתי אותם. מהסיבה הזו לפי מה שנאמר קודם אני חייב להסיק שהאל חייב להתקיים (Deum necessario existere)."

ההוכחה של דקארט חלשה מאוד.
 
 
 
 
דקארט!
11/9/2010
נכתב על ידי איתי

נראה לי שקצת סטית מהנושא, כדי "להוכיח" את קיום האל דקארט נשען על קיומו הוודאי של ה"אני".
אבל אני לא דיברתי על קיום אל או מוסר אלא בקיומו הוודאי של ה"אני". לא הפרכת את וודאותו של ה"אני" לפי דקארט, אלא את ההוכחה (האכן חלשה מאוד) שלו בדבר קיום אל.
 
 
 
 
סליחה
11/9/2010
נכתב על ידי איתי

לא התבלבלתי, אבל עדיין לא התייחסת להוכחת ה"אני" אלא להוכחה של דקארט לגבי ממשות החושים, הוא מניח שאלוהים לא זבל שסתם משתעשע בחושים שלנו.
ההוכחה של דקארט לקיום ה"אני" היא שלא ניתן להפריכו כי אינו מסתמך על תחושה או היגיון בניגוד לכל דבר אחר בעולם אותו ניתן להפריך.
 
 
 
 
מההוכחה של דקארט לענייננו
12/9/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

ההוכחה של דקארט לגבי ה"אני" לא עומדת מאותן סיבות. על הקביעה "אני חושב, משמע אני קיים" אפשר לשאול: ומניין לך שאתה חושב? התשובה, כל כמה שמתפתלים איתה, היא תמיד, בשורה התחתונה: "אני חושב כי אני יודע שאני חושב" - טיעון ריק.

הדרך היחידה להיחלץ מהמבוך היא לטעון, אקסיומטית, כי "אני מניח שחושי מספקים לי מידע אמין דיו לגבי המציאות ולכן אני יודע שאני קיים."

בחזרה לנושא שלנו - נאמר שנקבל את הגדרת האני על בסיס "תחושה בסיסית" - הטיעון אינו עומד לרשותנו ביחס ל"טוב" או "רע" כקבועים אפריורים. אחד לא גורר או מוביל אל השני.