הקונצ'רטו ה-27
הקונצ'רטו ה-27 לפסנתר ולתזמורת בסי במול מז'ור של מוצרט (קכל 595), הקונצ'רטו לפסנתר האחרון של מוצרט, נכתב בווינה ב-5 בינואר 1791, בערוב ימיו של המלחין.

המונח קונצ'רטו עשוי להטעות, אם מישהו מעלה בעיני רוחו פסנתרן הניצב בחזית תזמורת עתירת נגנים. מוצרט כתב את הקונצ'רטו לתזמורת מצומצמת יחסית, הכוללת חמישיית כלי מיתר, שלרוב הוכפלה (שני כינורות, ויולה וצ'לו וקונטרה-בס, כששני האחרונים מנגנים אותו תפקיד - הקונטרבס מצלצל נמוך באוקטבה מהכתוב בדף), חליל, שני אבובים, שני באסונים, ושתי קרנות יער.

יש ויכוח אם מוצרט אכן כתב את היצירה בינואר 1791, אם כתב אותה ב-1788, או שמא החל בכתיבתה במועד מוקדם יותר, והשלימה בסוף 1790 או בתחילת 1791. וודאי הוא שהופעתו עם הקונצ'רטו בווינה עם היצירה, במרץ 1791, הייתה הופעתו הפומבית האחרונה של מוצרט—אירוע אירוני במקצת, שכן הקהל הווינאי מאס במלחין והקריירה של מוצרט כמבצע הייתה בסימן דעיכה בווינה. הקונצ'רטו בוצע כמה שבועות לאחר מכן בפראג, שם היה מוצרט אהוב, וזכה לקבלת פנים חמה.

הקונצ'רטו, אף שהוא כתוב כולו בסולם מאז'ורי, מפלרטט לעתים תכופות עם סולמות מינוריים. פרק הסיום משתמש בלחן שכתב מוצרט לקובץ שירי ילדים, וידוע בשם Sehnsucht Nach Dem Frühling (געגועי אביב). השיר היה מוכר לי בגרסה עברית כ"שיר אביב" אך הודות ל"זמרשת" המופלא מסתבר כי יש גם גרסה בשם "הו, צלצלו במצלתים" ועוד גרסה בשם "חידת הפרחים" ועוד מסתבר, לבסוף, שבעצם מה שזכרתי כ"שיר אביב" אינו אלא "יורה יקר" (יורה יקר השקה נא/רווה שדות, גנים/למען תעלינה/תפרחנה שושנים).

מה שמעניין ביצירה במיוחד, לדעתי, הוא קודם כל החלק השני, הלארגטו. אחרי הצגה איטית ומהורהרת של הנושא, בשני חלקים עם תשובה תזמורתית, וסיכום תזמורתי יפהפה של הישגינו עד כה, עובר הפרק (בתיבה 50 בערך) להצגת הנושא השני, האופטימי-נוגה, כשהרגע היפה ביותר מגיע בתיבה ה-56. אני כמובן אעשה מעצמי צחוק בגדול עכשיו (הידע שלי במוזיקה שואף לאפס) חמישה התווים הבסיסיים הם מעבר מפה לפה דיאז ומשם למי במול, דו ודו דיאז. לזה אנחנו מצפים. במקום, אנחנו מקבלים מעבר מפה לפה דיאז ומשם למי במול, דו דיאז ואז רה. כאילו, במקום הפתרון המתבקש (מפה דיאז מוקטן 6 (נדמה לי) לסול מינור) אנחנו מקבלים מעבר לא מתאים מלה מז'ור לסול מינור. נוצר מתח. בסיבוב השני, מוצרט חוזר למה שאנחנו מצפים, אבל עכשיו זה 'מרגיש' לא כמו התרה אלא כמו רמז למשהו חדש.

ומשהו חדש אנחנו מקבלים: רגע ממושך, חמש דקות (או ארבע, לפסנתרנים ממהרים) של הרהורים תמציתיים, פשוטים ונפלאים בין הפסנתרן לבין עצמו, ובין הפסנתרן לתזמורת. נפלא.

אבל הפרק השני אינו הכל. הפרק הראשון אף הוא מקסים. הוא מתחיל בהקדמה סימפונית מז'ורית עולצת ואפילו קומית הנמשכת לאורך שמונים תיבות, עד שהפסנתר נכנס בנימוס ומתחיל להעיר הערות ענייניות לסדר היום, ההופכות להרהורים, לשינוי מוחלט בנימת היצירה (בתיבה 107), בחזרה לדיאלוג, ומשם לעליה וירידה קסומה על סולמות המזכירים לעתים נבל, כשהדיאלוג בין הפסנתר לתזמורת נע כל הזמן בין רמז לאלגי מצד אחד לעליצות קומית מצד שני. גם כן נהדר.

הביצועים שיש לי הם של מוצרטאום אורכסטר של זלצבורג עם ניקולה פריסארדי בפסנתר ובניצוח ז'ראר קורסטן וביצוע של ולדימיר אשכנזי עם תזמורת פילהרמוניה. הביצוע כאן הוא של רומן רבינוביץ' והוא הוקלט מהטלוויזיה ולכן איכות השמע לא משהו ויש גם פקשושים בנגינה. אבל אפשר לחיות עם זה.
 
אורי רדלר 30/12/2010
רשימת תגובות (17)
 
 
הגיע הזמן להעניק למוצרט פרס ישראל על מפעל חיים!
30/12/2010
נכתב על ידי אביעד

אכן, יופי של קונצ'רטו. שני תיקונים קלילים: הקונצ'רטו הוא בסי במול מז'ור ולא בסי מז'ור (מוצרט, כמו רוב בני תקופתו, לא כתב שום דבר בסי מז'ור, שנחשב לסולם "קשה". הוא גם כתב מעט מאוד יצירות בסולם מינורי - מיעוט קטן בתוך כל הקורפוס שלו - גם זה ברוח התקופה). לגבי התזמור, שים לב שלא באמת מדובר בחמישיית מיתרים, כיוון שהיה מובן מאליו שכל שורה בתפקידי כלי הקשת מנוגנת על ידי יותר מכלי אחד. בביצועים מודרניים, המלווים בתזמורות סימפוניות גדולות, מדובר על שלושים קשתנים לפחות, על פי רוב. בביצועים אותנטיים (שהם האהובים עלי - נסה למצוא את בילסון עם גרדינר) מנגנים בתזמורות קטנות בהרבה, משהו כמו תריסר קשתנים, מה שמאפשר באלאנס מוצלח יותר עם כלי הנשיפה, וכמובן גם עם הפורטפיאנו של המאה השמונה עשרה, שיש לו צליל הרבה יותר שקוף ובהיר.
 
 
 
 
ועוד הערונת:
30/12/2010
נכתב על ידי אביעד

הקונטרבס אכן מכפיל את הצ'לו, כנהוג ברוב הרפרטואר הקלאסי, אבל אוקטבה אחת למטה (הקונטרבס מצלצל נמוך באוקטבה מהכתוב בדף), מה שמוסיף נפח ו"פתיחה" למוזיקה.
 
 
 
 
עדכנתי...
30/12/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

כמובן, סיכוי סביר שהוספתי כמה שיבושים בדרך, אבל זה בסך הכל מה שמצופה ממני... ראיתי מול העיניים סי במול ומי במול, ובכל זאת כתבתי מה שכתבתי.
 
 
 
 
לא הייתי מרחיק לכת עד כדי פרס ישראל...
30/12/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

בכל זאת, מדובר במישהו קתולי ואי אפשר להתעלם מהסכנה של חדירה של המסיון לארץ ישראל חו"ח, אבל אולי אפשר יהיה לתת לו להדליק את המשואה של הדרוזים ביום העצמאות, אם הוא אכן יהיה מוכן להתנצל ב"יד ושם" על מה שעשו הגרמנים ולהתגייר לחומרה, ולחזור בתשובה, ולתרום את כל רכושו לישיבת הכותל.  
 
 
 
 
איפה פה הכפתור של הלייק?
30/12/2010
נכתב על ידי אביעד

 
 
 
 
כפתור לייק
30/12/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
איזה מתוק!
30/12/2010
נכתב על ידי אליסה

 
 
 
 
פרס ישראל?!
30/12/2010
נכתב על ידי אורי מלמד

רק על זה שהוא כתב בסולם מז'ורי הייתי מונע ממנו את הפרס. איפה הסבל היהודי?
 
 
 
 
אורי, אני גונבת לך את הכפתור ושמה אותו בפייסבוק, שם הוא שייך באופן טבעי.
30/12/2010
נכתב על ידי אליסה

 
 
 
 
קנוק יורסלף אאוט
31/12/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
קנוקינג, קנוקינג.
31/12/2010
נכתב על ידי אליסה

אגב, מה קרה לקפיטליסט?
 
 
 
 
חוש הומור הוא אחלה!
31/12/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
כן
31/12/2010
נכתב על ידי אליסה

 
 
 
 
כמעט כמו ההומור עצמו.
31/12/2010
נכתב על ידי אליסה

 
 
 
 
למה לו להתנצל על מעשי הגרמנים?
1/1/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

הוא הרי בן לעם האוסטרי האצילי שידו לא היתה במעל, והוא בכלל סבל יותר מהיהודים מעולם של הנאצים בני העוולה.

ואם כבר להתנצל - על החיקוי העלוב לשניצל וינאי שהוגש שנים בפינק, אללה לא ירחמו!
 
 
 
 
מה קורה עם הקפיטליסט באמת?
1/1/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

 
 
 
 
הקפיטליסט שלום לו, האין זאת?
2/1/2011
נכתב על ידי אורי רדלר